בטיחות וגיהות - ציוני דרך בעידן המודרני

חובת הזהירות וחובת מניעת הפגיעה בנפש מופיעה לא מעט במקורות היהדות. למעשה, הציווי למנוחה ביום השביעי ניתן לבני ישראל כבר במעמד הר סיני. יחד עם זאת, מקובל לשייך את העיסוק בבטיחות וגיהות תעסוקתיים, כענף ייחודי וכזכות יסוד של עובדים רק עם עליית העידן המודרני, שבו הטכנולוגיה הותירה חללים רבים ואובדן העבודה נמדד במונחים כלכליים.

עבודה לא היתה בטוחה מעולם, מאז הקמת מגדל בבל ועד לימינו, שבהם הפכה להיות בטוחה באופן יחסי. הפרלמנטים מחוקקים חוקים והממשלות מתקנות תקנות בטיחות, המחייבות את המעבידים לדאוג לסביבת עבודה בטוחה וליישום שיטות עבודה בטוחות. למעשה, בתחילת המהפכה התעשייתית אף לא אחד מהחוקים והתקנות המוכרים לנו היה קיים והעבודה היתה מסוכנת עד מאוד. העבודות במכרות, בסדנאות היזע ובתעשיית הכותנה נעשו בתת תנאים מחפירים,  מסוכנים ולמשך שעות בלתי סבירות. שערו בדמיונכם עבודה פיסית מפרכת בפיח, אדי קיטור, טמפרטורה גבוהה וכל זאת תחת ולצד מכונות ללא מיגון כאשר חלקים נעים, חוצים ושבים. תארו לכם ילדים הנעים בין מכונות כאלו כשמימדי גופם מנוצלים לעבודה בין המכונות הנעות בצפיפות. כל זה הציב אותם ברף סיכון גבוה ושיעור תמותה גבוה למדיי. הוסף על הסיכונים במקום העבודה, חישבו על ההשלכות של משך שעות העבודה שלהם. בסוף המאה ה-18 ותחילת המאה ה-19 היה מקובל מאוד לעבוד בין 12 שעות ל- 18 שעות ביממה עד תשישות הגוף, כשזה הפך את מקום העבודה לעוד יותר מסוכן - בקיצור "עבודה מצאת החמה ועד כלות הנשמה".

ניצני התפתחות רווחתם ובריאותם של העובדים החלו בעיצומה של המהפכה התעשייתית, עם המאבק על שבוע העבודה. בחזית המאבק של אמצע המאה ה- 19 ניצבו זרמים סוציאליסטים, איגודים מקצועיים, שפעלו תחת משב הרוח של קרל מרקס, שראה בהארכת שבוע העבודה דרך מצערת להגדלת כושר הייצור של בעל ההון על חשבון קיצור ימי חייו של העובד. אבל בין בעלי ההון היו מעבידים - שמהלך מחשבתם היה יוצא דופן – מודל לחיקוי, דוגמת רוברט אואן, שסברו שחברה ללא פשע, עוני ומצוקה יכולה להתקיים רק אם המעבידים יעלו את שכר העובדים, יקצרו את שעות העבודה וימנעו העסקה של ילדים. המאבק הממושך על שבוע העבודה באנגליה החרושתית נשא פרי על פני סדרת התפתחויות:

  *  חוק בתי החרושת באנגליה מ- 1819, הגביל את שעות העבודה של ילדים עד למקסימום של 12 שעות עבודה ביממה.

   * חוק בתי החרושת באנגליה מ- 1833, אסר על ילדים מתחת לגיל 9 לעבוד בתעשיית הכותנה והגביל את משך שעות העבודה בה לילדים בגילאים 10-13 עד למקסימום 48 שעות עבודה בשבוע.

  *  חוק בתי החרושת באנגליה מ- 1844, הגביל את שעות העבודה לנשים עד למקסימום של 12 שעות עבודה ביממה.

   * חוק בתי החרושת באנגליה מ- 1850, התיר עבודת נשים וילדים 10.5 שעות ביממה ובתנאי שלא תימשך העבודה בין 6 בערב ל- 6 בבוקר.

*    חוק בתי החרושת באנגליה מ- 1874, קיבע שבוע עבודה בן 56.5 שעות לכולם.

בארה"ב בתחילת המאה העשרים ענייני בטיחות בעבודה כמו גם זכויות עובדים מעולם לא היו אינטרס ראשון במעלה ונגררו בשיתוקם אחר אירופה, כמו יתר זכויות האדם ושירותי מדינת הרווחה המודרנית. בשנת 1913 מקדם הנשיא וודרו וילסון את מעמד משרד העבודה ובשנת 1916 חותם על יום העבודה המוגדר כסטנדרט של 8 שעות. על אף קביעה של המלצות וסטנדרטים אמיצים לבטיחות ולגיהות תעסוקתית, בפועל תנאי הבטיחות במפעלים היו נתונים לחסדם הטוב של המעבידים. רק ב- 1970 מוקמת הסוכנות האמריקאית לבטיחות וגיהות תעסוקתית (OSHA), וזאת רק לאחר אסון שהתרחש ב- 1968 במערב וירג'יניה, בו נספו 68 כורים וכחלק ממומנט גל תנועות המחאה למען זכויות אזרח וזכויות עובדים, ששטף את ארה"ב בשנות השישים.

במישור הבין לאומי ניתן לזקוף לזכות את ארגון העבודה הבינלאומי, שנוסד בשנת 1919 (International Labor Organization- ILO), ולאחר הקמת האומות המאוחדות הפך להיות אחד מסוכניו. בארגון חברות 179 מדינות, כולל מדינת ישראל. מטרת הארגון לחזק את זכויות העובד, לשפר את תנאי העבודה והמחיה של העובד, להגביר את התעסוקה ולספק מידע בענייני בטיחות וגהות בעבודה. באופן היסטורי, ה-ILO היה הגוף הקובע תקנים בינלאומיים לתנאי עבודה, פעילות שהיוותה את הבסיס ליסודם של איגודים מקצועיים במדינות שונות בעולם.

חוק ארגון הפיקוח על העבודה מ- 1954 מסדיר את הקמת מערך הבטיחות הארצי על תפקידיו וסמכויותיו כמו: אגף הפיקוח על העבודה (שבשנת 2011 שונה שמו ל"מינהל הבטיחות והבריאות התעסוקתית"), המוסד לבטיחות ולגיהות, ממונים על הבטיחות, נאמני בטיחות וחברי ועדות בטיחות.

פקודת הבטיחות בעבודה וחוק ארגון הפיקוח על העבודה לצד חוקים סוציאליים אחרים כמו חוק שעות עבודה ומנוחה מ- 1951, מהווים את הבסיס להסדרת רווחתם ושלומם של העובדים במקומות העבודה בישראל, ומהם נגזרו במהלך שנות קיומה של המדינה עשרות תקנות וצווים מרחיבים. המוסד לבטיחות ולגיהות שהוקם כאמור עפ"י חוק ארגון הפיקוח על העבודה ב- 1954, יועד "לקדם את תנאי הבטיחות בעבודה והגיהות המקצועית", וכך למעלה משנות יובל הוא מהווה חלק דומיננטי בהווי המפעלי בשמירה על חיי העובדים.

התחלנו בכך שהעבודה כיום יחסית בטוחה וכך נסיים ונסייג כי זה נכון רק "בגדול". חשוב לציין, שהתפתחות הדאגה לבטיחות עובדים אינה הומוגנית ובפרט בעידן הגלובלי. בעתיד הנראה לעין, נוסיף לראות תאגידי על טכנולוגיים, המקדימים את הרגולאטורים בדאגתם הדקדקנית לבריאות העובדים, ומנגד ילדים במדינות העולם השלישי, המוסיפים לעבוד שעות רבות בתת תנאי בטיחות וגיהות, ללא פיקוח וסטנדרטים נאותים, במין תעשיות "מלוכלכות", שנעלמו מזמן ממדינות העולם המערבי. מכל מקום, דומה שהשאיפה לתנאי בטיחות הולמים לא מיצתה את עצמה ותוסיף להיכרך במאבקים, בנסיגות ולמרבה הצער גם באסונות.